כל מה שקדם ליום האירוע, בחלק הראשון, הקודם.
יום האירוע הגיע, 130 ק"מ לפנינו, למחרת לפנות בוקר יצאנו לדרך.
לילה לפני הגעתי ליד קיבוץ האון בכנרת, לתפוס כמה שעות שינה לפני האוטובוס בבוקר.
למרות כל ההתרגשות העייפות ניצחה די מהר.
באוטובוס צפונה, היו לנו שעתיים נסיעה עד לחרמון, הלוגיסטיקה עוד לא נגמרה.
צריך לאסוף רצים בדרך, להוריד ציוד במקום הלינה, לתאם דרכי הגעה,
עדיין אי אפשר לנוח באוטובוס כמו שתכננתי.
פקק מהסרטים בעליה לחרמון, לבטים ודיונים.
האם לרדת מהאוטובוס בדרך, בתחילת הפקק, ולחתוך מקטע מהשביל,
את החלק שיורד מקופות החרמון בשביל לחסוך את הפקק או להישאר בפקק ולהקריב עוד חצי שעה זמן ריצה
כל עוד שהטמפרטורה עדיין סבירה לריצה.
קיבלתי החלטה להישאר על השביל המלא ולעלות לחרמון.
המסלול ארוך מאוד וייקח לנו את רוב שעות אור היום לריצה,
אנחנו נחצה את השעות החמות של הצהריים בכל מקרה, נסיים לקראת הערב המוקדם,
חצי שעה לפה או לשם לא יהיו משמעותיים בשעות כאלו.
היה לי חשוב יותר לסיים את האתגר במלואו.
לאחר דין ודברים של אחד הרצים ששלחנו מחוץ לאוטובוס עם הסדרנים שמנהלים את התנועה בעלייה לחרמון,
קיבלנו אישר לנסוע בנתיב הנגדי. לרגע הרגשתי כמו כוכב רוק בדרך להופעה.
מהר מאוד חזרתי לישראל.
הנהגים חסמו אותנו בכוונה כדי שלא נעקוף אותם. גישת "אם אני בפקק, כולם בפקק".
אבל אנחנו נסענו למקום אחר, הם הלכו לחרמון, אנחנו לשביל הגולן.
כמו פעולה צבאית שלחנו אנשים למטה להזיז רכבים, להסביר, לבקש,
לנסות לרתום אותם לאתגר שאנחנו הולכים לעשות,
את שביל הגולן 130 ק"מ ביומיים.
זה עבד! הגענו לחניית קופות החרמון.
ארגון מהיר, בדיקת ציוד אחרונה, סלפי קבוצתי ויאללה יצאנו לדרך.
זהו, נגמרה הלוגיסטיקה, נגמרו התיאומים והתכנונים, יכלתי להתרכז בריצה, בטבע, בשביל.
שיחת טלפון ראשונה, מחזירה אותי למציאות ולהבנה שהלוגיסטיקה לא באמת נגמרה.
מעבר להתמודדות עם האתגר, השביל, העליות, הנוף, צריך לנהל את האופרציה הזו של תחנות,
רצים שהחליטו לא להמשיך, כאלו שהתברברו במסלול,
לעקוב מי נכנס ויצא מהתחנות שפרוסות לאורך המסלול ועוד ועוד ועוד.
רצתי במאסף מאחור, זה לקח לי הרבה זמן ולא בהכרח הרגיש לי טבעי להתקדם בכזה קצב תנועה.
ניצלתי את הקצב היחסית איטי בשבילי להרבה הפסקות, להתפעל מהנוף ולצלם מלא.
שנה וחצי אני חולם חלום, אין סיבה שהוא יגמר לי מהר מידי, לטבע זמנים משלו.
בעזרת שני מתנדבים נהדרים, אלכסי ויניב, הרמנו ארבע תחנות הזנה בדרך.
הם חיכו בחניונים עם שולחן וכיבוד. מים, קולה, פירות, עוגיות יין של פסח, ותפוצ'יפס מלוח (שהיה להיט).
מעבר לבקבוק מים או קולה, לראות פרצוף מוכר שמחייך אליך בסוף העלייה אחרי כמה שעות של ריצה,
מוסיף לך אנרגיות חדשות.
לדעת שהם באו רק בשביל לעזור לך לצלוח את האתגר הענק הזה,
מחמם את הלב ומחייה אותך לקראת המקטע הבא.
מזג האוויר היה יחסית נוח, שמש גבוהה בשמיים ששיזפה אך לא שרפה אותנו.
ברמת הגולן, בחלקים הגבוהים, היתה רוח נעימה שייבשה את הזיעה לסירוגין.
גם בשעת צהריים, כשהשמש בשיאה ועדיין פחות הורגשה, הרוח ציננה הכול.
לאורך היום פגשנו כמות אדירה של שביליסטים שצעדו על השביל, כל אחד מהם עם תיק ענק מלא ציוד.
הצועדים לקו בהלם מכך שעברנו את השביל ביומיים והעריפו עלינו תשבחות,
אני כל הזמן אמרתי להם שהם הגיבורים האמיתיים, לצעוד עם 20 קילו על הגב זה לא פשוט בכלל.
מצב הרוח היה בעננים, נוף משוגע, הכול ירוק, פריחה מטורפת, הכול צבעוני.
אסף ואני רצנו יחד כמעט סגרנו את הכוח, מאחורינו שלוש רצות איטיות מאתנו.
קצב התנועה שלהן והעצירות המרובות לצילומים לא אפשרו לי לחכות,
הסתמכנו על התחנות בדרך לתמיכה במידת הצורך.
הנייד שלי צלצל ללא הפסקה, בין הצילומים והסטורי, קיבלתי שיחות מאנשי הלוגיסטיקה והרצים שלנו.
רץ אחד איבד את דרכו, אחר חסר ברשימות של אלו שעברו בתחנה, רצים שמחליטים לפרוש,
הקפצות והסעות של רצים מנקודות שונות לאורך הדרך.
אסף ואני הגענו לתחנה הראשונה של אלכסי, ביער יפה ליד אנדרטת פלס"ר-7,
הוא ובנו חיכו לנו מחויכים עם פירות חתוכים. לקחנו את הזמן לאכול כמו שצריך,
נהנינו מהצל והבריזה, לא מיהרנו לשום מקום באותו יום.
35 ק"מ מהזינוק והתחלנו בטיפוס לרכס ההרים, בנטל ואביטל,
יניב חיכה לנו למעלה עם תחנת הזנה,
אבל לפני כן היה עלינו לטפס את כל הדרך בחום ובשמש חשופה שעמדה בלב השמיים.
המקטע היה קשה ומאתגר, מעייף והשמש לא ריחמה.
טיפוס איטי, כמעט בהליכה מוחלטת וקשה, הנוף מאחור מטריף.
אחת לכמה זמן עצרתי לנשום ולספוג את הטבע המשוגע הזה.
בשלב זה, כבר קיבלתי דיווחים שלא כולם ממשיכים בתחנה של יניב, חלקם טרם דיווחו וחלק מאחורי.
חיכיתי להגיע לתחנה בשביל להתאפס על כל המידע.
עלייה אחרונה, בקצה נמצא יניב, עדיין לא ניתן היה לראותו, אבל הוא שם, חיכה עם קולה קרה.
אסף השתרך קצת מאחורי ואני כבר הייתי חסר סבלנות בעלייה, מת לסיים אותה.
הנה יניב, מחייך עם מצלמה מולי, עברתי לריצה, לרזומה, חיוך רחב, כיף לפגוש חברים.
אסף הגיע דקות בודדות אחרי.
היו לנו שלוש רצות מאחורינו, חורגות רבות מזמני הcut off (זמני הפעילות של התחנה) שהגדרנו,
יניב עוד היה צריך להמשיך לתחנה הבאה לחכות לנו שם.
כעת הדילמה היתה אם להשאיר רצים בשטח, או להפקיר את הרצים המהירים שיצאו לדרך לפני שעה
ועתידים היו להגיע לתחנה הבאה ממש עוד מעט.
היו לנו כמה רצים שסיימו את היום בתחנה הזו לפי התוכנית שלהם,
חלק אחר מיצה את היום והחליט לפרוש למתחם הסיום בקשת. האחרים שעטו קדימה.
שלוש הרצות התפצלו לזוג ועוד רצה שלא זמינה לטלפון. התלבטות, הזמן לא לטובתנו,
היו רצים שעוד מעט הגיעו לתחנה הבאה של יניב ומצד שני היו לנו רצים שחייבים מים אחרי מקטע מאוד קשה.
התדריך שקיבלו הרצים ממני היה ברור מאוד, אנחנו מוגבלים בזמן, האחריות היא על הרצים,
זמני הריצה היו מוגבלים ולא ניתן לחכות לכולם.
בעתות משבר יהיה עליהם להתארגן בכוחות עצמם, אלא במקרה חריג.
אך באותה השעה קשה היה לי לקבל החלטה לעזוב רצות מאחור ועוד אחרי מקטע קשה שכזה.
לבסוף הוחלט שיניב יישאר עד לרגע האחרון האפשרי מבחינת זמני נסיעה לתחנה הבאה,
לפני שהרצים המהירים יגיעו לשם, וקיווינו שהרצות תגענה עד אז.
הייתי חייב לצאת לדרך ולהמשיך, היה לי עוד לרוץ למעלה מ30 ק"מ והזמן לא היה לטובתי.
הן לא הגיעו.
לשמחתי הצלחנו להשיג אותן בטלפון וסיכמנו שמשאירים להם מים בתחנה בצד, הן לפי התוכנית,
סיימו בתחנה זו. הן היו על המסלול, הסתדרו ובמצב רוח טוב, יכולתי להירגע.
אסף ואני יצאנו לדרך, וכעת היינו אחרונים על השביל.
בקילומטר החמישים וקצת, החליט אסף לסיים את היום ובעזרת עמית, לקח טרמפ למתחם הסיום בקשת.
נשארתי אחרון על השביל, לבד.
אני אוהב לרוץ עם חברים, אבל גם אוהב להיות לבד בטבע, אני כנגדו, מי ישבר ראשון.
תן לי את כל מה שיש לך ונראה אם אני עומד בזה .
ככה מצאתי את עצמי מגביר מהירות ומתקדם בקצב תנועה מהיר יחסית ליום הארוך שעבר עלינו.
תחנה רביעית ואחרונה להיום, אלכסי ובנו שם.
שביל גישה לאלוני הבשן, כביש ארוך וחשוף לשמש מאחורי הישוב.
מרחוק ראיתי את הבן החמוד של אלכסי רץ לקראתי, לא יודע מי התרגש יותר, אני או הוא.
בתחנה פגשתי רצים שהחליטו לא להמשיך והלכו לחפש טרמפ, חלק לא הרגישו טוב ופרשו.
לשמחתי. כולם הסתדרו ובשיתוף המתנדבים התעדכנו על כולם.
עזבתי את התחנה האחרונה ויצאתי לדרך. 16 קילומטרים אחרונים להיום, עייף מנטלית ורוצה לסיים.
דווקא פיזית, הרגשתי מצוין.
כעת הקצב שלי היה מהיר מאוד, הייתי להוט לסיים ולא תלוי באף אחד,
רק קשוב לגוף שאיפשר לי להתקדם מהר.
לא אחרי הרבה זמן חלפתי על שני רצים מהקבוצה, הם בקצב איטי, המרחק והזמן הורגש בהחלט.
קצת התקשקשנו והמשכתי הלאה. רציתי לסיים.
עוד רץ שם מקדימה, הוא התקדם לאט ואני צמצמתי אליו מהר, הוא לא הרגיש טוב , כאבי בטן.
באולטרה, מרחקים כאלו, מאמץ כזה, הרבה שעות של תנועה, אתה יודע שיהיו רגעי משבר,
רגעים קשים, מדכאים, כואבים, נפשית או וגופנית.
אבל אתה גם יודע שאתה צריך להמשיך הלאה ולא לתת לקולות ולתחושות האלו להשפיע עליך.
אתה יודע שבהמשך התחושה תשתפר ואתה רק צריך להוריד מאמץ, להתאושש ולהמשיך הלאה.
אחרי שראיתי שהוא בתפקוד מלא ומסתדר, קיבלתי את ברכתו להמשיך הלאה ולסיים את היום הזה,
להפגש באוהל.
פגשתי בעוד שני רצים שהתקדמו גם לאט, אחד מהם גם עם כאבי בטן והמשכתי איתם עד לסוף,
למדנו להכיר אחד את השני.
השקיעה מולנו והגענו לכביש הגישה של מושב קשת, מקום הלינה שלנו ללילה.
נאלצנו לרדת מהשביל ולהוסיף לנו כמה קילומטרים כדי להיכנס לקשת, מחיר הלינה במקום מסודר.
כביש הגישה לקשת ארוך, מאוד, אני לא יודע אם זאת העייפות מדברת או שהוא באמת כזה.
ישנו באוהל מרכזי גדול ואכלנו בחדר אוכל של המושב. אוכל חם כמו שצריך,
סגר לנו את הפינה והקל עלי מאוד מבחינת סידורי האוכל אחרי יום פעילות קשה.
הלוגיסטיקה עדיין לא נגמרה, גם בסופו של היום הראשון, כשאנחנו באמצע האתגר.
צריך לראות מי ממשיך אתנו מחר ליום השני של האתגר, באיזה מקטע הוא מתחיל או מסיים,
חישוב כמויות אוכל ומים שנשאר לנו לתחנות,
לעשות חשיבה כמה קשה או קל יהיה לרוץ בחום שצפוי להיות מחר.
אני עם שפשפת מציקה וחבר המליץ למרוח טלק.
פעם ראשונה ששמעתי על כך, והחלטתי לנסות. לשמחתי בבוקר קמתי כמו חדש, הפתעה חיובית.
ההוואי החברתי והכיף של הביחד נגס לנו בשעות שינה, אך למרות זאת התרסקנו לשינה מוקדמת יחסית.
יום שני לאתגר.