אז ככה זה מרגיש?
מרתון רשמי מס 22
והכי גרוע מכולם
מרתון ירושלים 2021
אז כן, היה שמח (סוג של, תכף נגיע לזה)
אז כן, היו מלא חברים
כן, סיימנו עם חיוך
כן, זכרנו להצדיע לכל צלם
כן, באנו לחוויה ולא לתוצאה
ועם כל זאת…
הכי גרוע
אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה הספציפית
שגרמה לכך שזה יצא הכי גרוע.
אולי זאת לא נקודה ספציפית, אלא מכלול הדברים שקרו,
וקרו, הרבה.
היה במרתון הזה הכל מהכל.
יש לי מלא תירוצים או סיבות, קחו את זה כיצד שתרצו.
אבל התוצאה היא זהה, לא הלך טוב.
קשה להגיד שלא הלך טוב, על משהו שבכלל לא תכננת שילך.
הרי באנו למסיבה לא לריצה.
אני כבר כמה שנים לא בא ל"ריצה", אני בא למסיבה.
המסיבה פשוט בתנועה.
אך אני עדיין רוצה לבוא ולשייט לי כל הדרך לקו הסיום,
בזמן שאני מצלם, מעודד, צוחק ועושה שמח בדרך.
כל הקטע של לרוץ על פי שעון,
או במאמץ שלא מאפשר לי להרים את הראש או לתת כיף לזה שבא מולי,
פחות בשבילי כבר.
הפעם, איפשהו לקראת הסוף,משהו נשבר שם.
לא יודע, לא עבד, לא הלך.
שמעתי סיפורים, שמעתי דיבורים, הרבה אמרו שיש ימים כאלו,
יש ריצות כאלו, מירוצים, תקופות.
יש כאלו, שפשוט לא הולך,
או יותר נכון הולך תרתי משמע.
כן, לא באתי לשעון,
לא באתי לשום תוצאה,
רק לזמן הקצוב שהיה לי לפני שחייב לחזור הבייתה
ליומהולדת של הילדה (מזל טוב וזה)
אך עדיין לא זרם.
משהו שם לקראת הסוף נגמר לי,
יש ימים כאלו אמרו.
לא הכרתי, לא חוויתי, כנראה שהגיע תורי.
באתי הכי בקליל, בלי תוכנית, בלי מטרה, בלי אימוני כביש בכלל,
ועדיין משהו שם ביאס אותי.
למה זה קרה?
אחרי כלכך הרבה מרתונים,, איך זה יתכן?
כן, עשיתי הרבה "שטויות" (חוויות) לאורך המרתון ולפניו, אך עדיין,
זה כזה משמעותי?
או שפשוט החום הקיצון שהיה לאורך המרתון הוא היה
הקש ששבר את גב הגמל.
או זה שבאתי קל ובלי תוכנית ובסוף מצאתי את עצמי לוחץ בעליות חזק?
אני לא יודע לשים את האצבע,
אני רק יודע שחיכיתי לרגע שבו אסיים כבר.
היה לי כלכך חם!
כל הבגדים שלי סימנים לבנים של איבוד מלחים.
לא מכיר את זה עוד מתקופת הצבא,
כלכך הרבה? איך זה יתכן?
היה לי ממש חם!
אחרי שחלפתי על פני קו הסיום, קו שהרגיש לי נצח להגיע אליו,
פתחתי לי שני בקבוקי מים ופשוט שפכתי את שניהם על עצמי.
ככה עשיתי עם עוד חמישה צמדי בקבוקים, עד שהייתי ספוג כולי,
מכף רגל ועד ראש.
רק אז הרשתי לעצמי להגיד "שעכשיו" טוב ונעים לי.
שני חובשים זינקו אלי.
"אתה בסדר?" הם שאלו בחשש,
חייכתי אליהם בשמחה ואמרתי להם שכן,
כעת, אחרי שאני רטוב כולי, כמו שאני מכיר ואוהב,
אני בסדר, תודה.
הם חייכו ואמרו לי שיש בריכות מים במיוחד בשביל זה.
רק בגלל שמיהרתי לא נכנסתי לחוויה מיוחדת ללא ספק.
מרתון ירושלים 2021
האחרון שהיה לפני הקורונה.
כמה חיכינו, כמה חיכיתי.
תמיד המרתון הזה היה בשבילי המרתון הכי חוויתי ומיוחד בישראל.
כל מכרי יודעים שאני פחות מתחבר לאספלט ויותר לטבע,
אבל מרתון ירושלים הוא היה תמיד מיוחד.
המרתון הכי שמח שהיה בישראל.
גולת הכותרת של מרוצי הכביש.
העידוד הכי שווה, ההפנינג הכי מיוחד היה בירושלים.
עשרות אנשים בכל פינה, שרים, רוקדים, צועקים.
אנשים מחופשים עושים שמח, אווירה הכי טובה שיכולה להיות.
דווקא הפעם הרגיש לי, כאילו זו שירת הברבור שלי עם המרתון הזה.
זה לא הרגיש לי זה, לא הרגיש לי ירושלים היפה והטובה שהייתה
לנו כל השנים.
לא יודע למה, זה הרגיש הקיץ של אביה.
המסלול המוכר שונה ללא היכר, הרגיש שאתה רק עולה או
יורד, שום דבר באמצע.
העידוד היה דל.
איפה כל האנשים של שנים קודמות, איפה כל התחפושות,
איפה האנשים בפינות הרחוב.
זה לא היה זה.
אני רוצה להאמין שזו שנת קורונה.
עשינו שמח כמו שאנחנו יודעים תמיד לעשות בקוקו,
אך הפעם זה הרגיש קשה מתמיד.