הגיוון, הדילמה והאולטרה שבדרך

זה מרגיש כמו שפל.

אם זה מתנהג ככה ומרגיש ככה, האם זה כזה?

כבר תקופה שאני לא מצליח להתרומם עם נפחי הריצה,
הקילומטראז' השבועי בשפת הנורמליים, אלו שלא רצים
כל שבוע מעל מאה קילומטר וגם זה בשבוע חלש.

אני מדבר על כל אלו שבאמצע השבוע כבר נמצאים
במרחק ריצה מצטבר שעובר רצים שרצים מרחק כזה
לאורך שבוע שלם במקרה הטוב.
כאלו שחסר להם עוד קצת קילומטרים לסך הכללי,
ויוצאים לעוד איזו ריצה בערב, בפעם השנייה ביום.
אלו שלא עשו מספיק לאורך השבוע ולכן הם
יצאו לארוכה (אבל ממש ארוכה) בסופ"ש.

אתם יודעים על מי אני מדבר,
תסתכלו שמאלה ימינה אתם תראו אותם.

אני גם הייתי שם, לא להרבה זמן אבל הייתי.
באימונים ל-200 ק"מ רדפתי אחרי המרחקים.
בספורט לא היה כלום מסביב, רק ריצה וכמה שיותר.
כל ערב זה תכנון של איפה ועם מי רצים מחר,
לאסוף קילומטרים כמה שיותר.

"חייב" לצאת לרוץ, אין ברירה, יש ריצה ארוכה עוד מעט.
מחר רצים רק 15 ק"מ? לא מספיק לי, אשלים אחרי.
רצים בשישי רק 25 ק"מ? לא מספיק, ארוץ עוד
כמה שעות.
טוב אין ברירה, אצא לרוץ בשבת, לא היה מספיק
מרחק השבוע.
כמה שעות ריצה זה יהיה מצוין.

כל מי שרץ למרחקים ארוכים, מכיר את זה
בשלב כזה או אחר בחייו הספורטיביים.

שלא ישמע אחרת.
באימונים ל-200 הייתי יוצא בהתלהבות שיא.
הייתי קם כל בוקר בשעות החושך בהתרגשות,
בהרגשת שליחות, מסע מלהיב, יעד שמדליק
לי את המוח ואוטוטו מגיע.
זה הגניב אותי לגמרי.

אני לא יודע האם זה נחשב שפל לרץ הממוצע.
זה ששומר על שגרת אימונים בריאה של ריצות
ממוצעות ארבע פעמים בשבוע.
זה שמסתכל על "המשוגעים" וחושב לעצמו
שהם השתגעו.
בוא אגיד לך משהו, הם באמת השתגעו.
מדרון חלקלק שאין לו באמת קצה.

אז אני מנסה ליצור לעצמי את הקצה הזה.
אני יוצר אותו ביודעין או כנגזרת המציאות.

הרי יש שיסתכלו עלי ויגידו שהשתגעתי,
הרי אני רץ הרבה, אני פעיל הרבה,
על איזה שפל אתה מדבר.

נכון, בעולם הנורמטיבי, התקין והבריא,
אני באמת לא בשפל ואף רחוק מכך.
אבל למדנו להסתכל ימינה ושמאלה כדי לאמוד
את עצמנו.
מה אגיד לכם, אני מסתכל, אני פחות אוהב את מה
שאני רואה.

אשתו של אחד התקשרה אליו ואמרה לו שיש משוגע
שנוסע נגד כיוון התנועה.
"אחד?! כולם!" תשובתו הייתה.
ככה אני מרגיש.

אבל האם אני באמת שם?

אני מקמט את הנתונים היבשים לרגע,
כדי לבדוק שפיות.
אני רץ "בשפל" בין 50-80 ק"מ בשבוע.
אני מספיק בתוך השבוע הזה להכניס גלישה\ סאפ או שניהם.
אני מספיק לנסוע חצי מדינה כדי לרוץ במדבר או בנחלי הצפון.
אני מספיק לצאת לטיול משפחתי\הפעלה בסופ"ש.
אני מספיק ליצור מסלולים ואירועים לקוקו.
אני מספיק לעבוד על האולטרה קוקו החצי שנתי הקבוע שלנו.
אני מספיק לחיות פה ושם.
אני מספיק לעבוד במשרה מלאה.
אני קם כל בוקר בהתלהבות לפעילות הבאה, בין אם זה ריצה או גלישה.
אני קם כל בוקר בסביבות ארבע לפעילות ספורטיבית אחרת,
עד שנגמרים לי הימים.

האם אני בשפל?

אני לא יודע כיצד להגדיר זאת,
אני רק יודע שזה טוב לי כעת.
כעת בוערת בי האש של הגיוון, של ההתנסות,
של ההחלפה.
בוקר של ריצה, בוקר של לנפח את הסאפ ולצאת לחתירה,
בוקר של מריחת שעווה על הגלשן ולנסות להיאבק
עם הגלים.
בוקר של השכמה באמצע הלילה לנסיעה רחוקה ללב
המדבר והזריחה בהרים.
בוקר של יקיצה מאוחרת, מה אני מתאמן אולימפי?
למה לא לפנק את עצמי פעם בשבוע בהשכמה מאוחרת?

אני לא נמצא בנקודה שיש לי רצון לרדוף אחרי הקילומטרים.
הרי כולם יודעים שזה לא בא בקלות, זאת "עבודה".
אתה צריך ליצור יש מאין, בעיקר אם יש לך משפחה ועבודה.
לי יש גם עוד תחביבים.
אני משוגע על הים, בריצה, שחיה, גלישה או חתירה.
מה לעשות שיש רק שבעה ימים בשבוע.

הכל טוב ויפה בתכלס.
צריך גם פגרה לפעמים, צריך להוריד נפחים מידי פעם.
ובוא, שמונים קילומטרים בשבוע זה לא הפחתה ולא פגרה,
על מה אתה מדבר.

אבל אני מסתובב לא בעולם שפוי אמרנו.
אני מסתובב בעולם שחבר מסמס לי על יציאה ל- 130 ק"מ
ריצה ואני זורם, גם בתקופת השפל.
ככה זה, שהראש דפוק כל הגוף סובל.

אולי בגלל זה, או בזכות זה החלטתי לצאת לשני מסעות
מאתגרים ומיוחדים אוטוטו, ככה, על הדרך.

קו שתי העוג'ות, מיריחו לאריאל – הירקון.
סובב מכתש רמון 130 קילומטרים בשתי פעימות.

קו שתי העוג'ות.
בשלהי 1917 סדרת קרבות על כיבוש יפו וירושלים יצרו קו חזית.
קו החזית נוצר לרוחב ארץ ישראל דאז, בין הבריטים לתורכים.
חזית זו באה אחרי נפילת קו ההגנה התורכי בין עזה לבאר שבע.
קו זה קיבל את שמו, "קו שתי העוג'ות".

שתי העוג'ות הן העוג'ה המזרחית הנמצאת צפונית ליריחו,
בסוף נחל ייטב ועד לעוג'ה המערבית בירקון סמוך לתל אביב.
עוג'ה א- תחתה (התחתונה בעברית) אל עוג'ה המערב.

סימוכין וקצת בהרחבה לנושא באתר של תומר פטרון
https://runningandabitofhistory.wordpress.com/2021/12/13/%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%aa-%d7%a7%d7%95-%d7%a9%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%95%d7%aa/

תומר, יצר ויזם ריצה לאורך קו שתי עוג'ות אלו.
כמאה קילומטרים מקצה לקצה.

אני ועוד כמה חברים נצטרף לחלק המעניין, היום הראשון,
מעוג'ה א- תחתה אל אריאל העיר.
כחמישים קילומטרים ומעל 2000 מטר טיפוס טכני ומאתגר,
שזה שווה ערך לטיפוס למעלה מעשרה פעמים מגדל עזריאלי.

סובב מכתש רמון
מכתש רמון נחשב לגדול ביותר בעולם בתחומו.
אחד מתוך חמישה כאלו בישראל ואחד מתוך חמישים
"שמורות אור כוכבים" בעולם.

לימים ולא מזמן, נחנך שביל הליכה חדש ישן לאורך
כ- 130 קילומטרים סביב המכתש.
סובב מכתש רמון שמו.

כמובן שרצי השטח לא נשארו אדישים ובוצעו עליו מספר
ריצות ארוכות בכל מיני מתכונות.
הפעם הגיעה גם תורנו לבקר שם.

כחלק מיעדיי של סימון וי על כל שבילי ישראל,
גם לפה צריך להגיע.
סובב מכתש רמון, 130 קילומטרים בשתי פעימות.

 

דווקא "בשפל" אני בוחר לצאת לאתגר שכזה.
על הדרך יגידו, צריך להתכונן לאתגר כזה ברצינות יגידו.
אבל הדרך שלנו היא לא דרך רגילה.
אנחנו נמצאים בנפחי ריצה גבוהים כדרך בשגרה.
אנחנו יוצאים למרתון שבוע אחרי שבוע כחודש
אחרי אולטרה מרתון.
אני תמיד אוהב לכבד את המעמד, לכבד את המרחק,
לכבד את השביל והדרך.
זה לא משנה אם השביל הוא עשרים קילומטרים או
200 קילומטרים, ההתייחסות והכבוד שלי כלפיו הם זהים.
שיטת האימון תהיה שונה, אך כיבוד המרחק זהה.

דווקא כעת, שאין לי חשק לרדוף אחרי כל הקילומטרים,
שאני אוהב לגוון ולצאת לים או לטיולים, דווקא כעת לצאת לאתגר כזה.
ברור לי שאני לא יוצא מאותה נקודת פתיחה של רצים "רגילים"
עשיתי דבר או שניים, אך ללא ספק אם היעד הזה היה מגיע
כמה חודשים אחורה, הייתי מאפסן את הגלשן במחסן ויוצא
לרדוף אחרי הקילומטרים.

דווקא כעת, אני יוצא להוכיח לעצמי שאני יכול אחרת,
שאני יכול לצאת לאתגר גדול שכזה גם בלי החשש של איסוף
קילומטרים, עם הנאה מהדרך, כי זה מה שחשוב לי, הדרך.

וממש, אבל ממש כיף לי עם הדרך שאני נמצא בה כעת.

בעוד כפחות מחודש אנחנו יוצאים ל- 50 קילומטרים עם למעלה
מ-2000 טיפוס אל העוג'ה המערבית,
כהכנה ליומיים במדבר לסובב מכתש רמון 130 קילומטרים.
אם עוד לא הייתה התרגשות בי, היא כעת נוצרה בעודי רושם
מילים אלו.

אז האם אני בשפל?
זה מרגיש לי שכן אך באותה הנשימה אני בשיא ההנאה שלי,
אז אני לא יודע.

עד הפעם הבאה,
צאו לטבע, יפה שם.