אולטרה קוקו העשירי, עשרה מסעות בארץ ישראל

ים אל ים הראשון, שביל הגולן, שביל ישו, מסע צפוני, חוצה צפון, גולן דרומי, ים אל ים השני, גלבוע לכנרת, שביל הצפון, רצים לירושלים.

20 באפריל 2018 יצאנו לדרך.
הפקת קוקו אולטרה ראשון כריצת מרוץ חברתית ושונה.
חוף אכזיב עד לכנרת ב- 80 ק"מ טכניים ומאוד מאתגרים שרק מעט מכל הרצים סיימו.

5 שנים אחרי סיימתי להפיק ולהקים את האולטרה קוקו, מרוץ, ריצה חברתית גדולה,
העשירית במספר.
עשירית, 10, ten

100 ק"מ כמסכמת ל- 80 ק"מ?

אוקטובר 2016 סיימתי את ריצת ה-100 ק"מ שלי במרוץ סובב עמק המפורסם,
בדקה בודדת מעל 11 שעות ריצה.

מספר חודשים התאמנתי לזה.
היינו חבורה מופלאה שרצה כל חמישי לילה, כל הלילה.
למעשה היינו קמים בחמישי בבוקר ופעם הבאה שהיינו ישנים זה היה שישי בצהריים,
במקרה הטוב.

שנה לפני כן סיימתי לראשונה את מקצה ה- 33 ק"מ באותו סובב עמק.
רץ פעור וחי בסרט, לא מכיר כלום בעולם הריצות שטח, עדיין מתנהג כמו רץ כביש
אחרי שסיימתי כמה מרתונים.

בסיום אותה ריצה, ממש בשער הסיום, החלטתי שאני רוצה לרוץ 100 ק"מ בפעם הבאה.
למה? כובע.
לא יודע למה, אבל זה מה שרציתי, זה היה ברור לי כמו שברור שבכל בוקר יש זריחה,
בכל ערב שקיעה או כל דבר מובהק אחר.

הרבה הרימו גבה.
איך אתה קופץ מהמקצה הכי קצר למקצה הכי ארוך.
מה עם 66 ק"מ באמצע.
אבל קוקו, כמו תמיד, קוקו, מחליט ועושה, בלי רעשי רקע.

בסיום אותה ריצת 100 ק"מ, נשברה תקרת הזכוכית.
שם הרגשתי שאני כל יכול.
אין דבר העומד בפני אם רק אחליט וארצה.
אני אסיים כל אתגר שאקח על עצמי, אין דבר הבלתי אפשרי מבחינתי.

לא שיערתי לרגע ששבע שנים אחרי אסיים ריצה של 230 ק"מ ברציפות.

מפה הדרך הייתה סלולה מבחינתי להקמת ה- קוקו.
גם כשעוד לא ידעתי את זה באמת.

ברגע שהתקרה נשברה, אין שום דבר שיעצור אותי מלחלום בגדול,
בלנסות ולהעיז, להתקדם, ליצור, לחבר ולהרכיב, לתת דרור לכל חלומותיי.

חורף 2017

מזה כמה חודשים, אני מרים ריצות שטח בכל שישי.
קוקו התקבע ברשת כריצות שטח חברתיות.

לאט לאט הצטרפו עוד ועוד רצים ורצות.
בהתחלה רצים עוד חששו להצטרף, היה נראה קשוח ומאיים מהצד,
המסלולים והאתגרים שיצאנו אליהם על בסיס שבועי באישון לילה.

קוקו הפך לסימן ההיכר שלי.
כל שבוע אנשים כבר שאלו האם יש "קוקו" בשישי.
"האם השמש זורחת כל בוקר?" שאלתי.
שאלה טריוויאלית כמו השאלה האם יש קוקו בשישי.

הרצים התחילו להבין שריצות "קוקו" זה קצת אחרת.
בעוד ריצות שטח אחרות היו מאוד בנאליות, קצת משעממות (לטעמי)
די רגועות ובטוחות בשבילים נוחים מאוד לריצה כמו שבילי כורכר רחבים
ושבילי ג'יפים,
קוקו היה נכנס לשבילי טיולים.
שבילים צרים, עליות למכביר, מקטעים טכניים של סלעים ודרדרות,
אפילו יתדות וסולמות (הדבר הכי כיף בעולם בשטח) ולפעמים קוצים.

עוד למדנו את השטח ביחד.
לפעמים למדנו שלא כל מה שמופיע במפה קיים במציאות.
לעיתים אין שביל, לעיתים השביל לא מתוחזק, לעיתים טועים בדרך.
אבל ככה גדלים ולומדים.

ריצות השטח החברתיות בישראל עוד היו בחיתוליהם.
נדיר היה לראות מישהו שמארגן ריצות שטח חברתיות, או בכלל ריצות
חברתיות שמוצעות לכל מי שרוצה להגיע בפייסבוק במה שנראה היום
כל כך מובן מאליו באיוונטים.

רצי ישראל הכירו רק את סובב עמק המוכר והגדוש, ופה שם ריצות שטח
בסיסיות, קטנות וקלות מאוד.
לא היה דבר כזה לרוץ בסינגלים ומקטעים טכניים כמו שהיום זה כל כך נפוץ.

פתאום הגיע איזה קוקו אחד, חצוף מעט, רץ שטח שגודל ביחד עם הרצים.
אחד שלא הולך בתלם עם כולם, קצת עושה שונה מהאחרים.
פתאום כל שישי מזמין רצים מכל הקצוות להצטרף.
ללא שום עלויות, ארגון, התחייבות או כל הגבלה שהיא,
תבוא\י תרוץ איתנו.
מסלול וארגון עלי, הנכונות עליך.

באותם ימים התחיל גל נרחב של דיבורים על החשש מארגון
מפגשים מכל סוג כאיוונטים בפייסבוק.

אני לא יודע מאיפה זה התחיל אך זה היה הדיבור הקבוע בין האנשים באותם ימים.
הדיבור היה שכל מי שמפרסם מפגש מכל סוג שהוא בפייסבוק כאיוונט ומזמין
אנשים, הוא סוג של אחראי עליהם וחובת הביטוח עליו.
אם חס וחלילה יקרה משהו, הוא יימצא אשם!
זה היה הדיבור באותם ימים.

כמובן שכל זה לא מגובה בשום דבר מעשי.
לא במשהו משפטי, לא מציאותי ואפילו לא בהצהרה.
כל זה לא מנע מרב סרן שמועתי להלך כמו אש בשדה קוצים.

מעט האווינטים שכן היו בפייסבוק, בוטלו במהרה ונשארו יבשים
ממפגשים חברתיים ברשת.

ואז הגיע בחור חצוף.
הוא קיבל המון פניות בפרטי.
הרבה אנשים שרצו "בטובתו" טרחו לומר שאי אפשר,
שלא כדאי, חבל, בשביל מה לך? למה להסתכן?
לך על בטוח.

אחד שהולך על בטוח הוא אחד שנשאר על הספה ומתמרמר על חייו,
זה לא אחד שיוצא לריצת 300 ק"מ.

שבע שנים אחרי, אנחנו חוגגים עוד שנה של עשייה וחרישת הארץ לרוחבה ואורכה
עם מאות רצי שטח אדירים ונפלאים.

לימים התחלנו גם לטייל משפחות, ילדים, קמפינגים, רכיבות שטח, סאפ בים,
גלישת גלים, שחייה ורכיבת אופניים בשטח.
הכל ביחד וכולם מוזמנים.
כבר מזמן זה לא רק ריצה, אך זה לסיפור אחר.

T.D.R

חורף 2017.
אני כבר מספר חודשים ארוך מארגן ריצות שישי קבועות במרכז הארץ ולעיתים
פוזלים קצת צפונה קצת דרומה.

רציתי לנסות להרים פעם אחת משהו מורכב, משהו גדול, משהו בטבע אמיתי.
שטח כמו ששטח אמור להיראות, טבעי ולא מהונדס או כבוש.
משהו מעולם הטבע שלי, מהטיולים שלי.
לחבר לרצים טיול, אהבת הארץ, היכרות עם הארץ, לגדול קצת מעבר לסתם לרוץ.

מדבר! בואו נרות במדבר.

היום המדבר כל כך חרוש, כל כך מוכר.
היום לרוץ בין יתדות וסולמות, להיכנס לגבי מים, נראה נורמטיבי, רגיל,
לא משהו מיוחד.
גם אם זה משהו שלא כולם עושים, הם רגילים לראות את זה ברשת.
"הנה, שוב קוקו באיזה גב, מעיין או נחל"

אז, ב-2017, בישראל, מעט מאוד רצים ביקרו שם בריצה.

נחל צפית ופרס.
עוד הרבה לפני האסון הנורא.
נקבע השם באנגלית, כי תמיד בלעז השם נשמע רשמי ורציני יותר.

באותם ימים לא היה בישראל אירועים כאלו, הכל למדנו מתחרויות ריצת שטח בחו"ל,
שם הכל באנגלית. Tzafit desert run  או בראשי תיבות כדבר נפוץ אז T.D.R.

לימים עברתי להשתמש בעברית, כי כחול לבן זה הכי אחי.

ארגון והפקה מעל הכל

הלחץ גבר עלי מהרגע שפרסמתי את הריצה הזו.

34 ק"מ ריצה במדבר, חברתי ללא תשלום ובלי כל הרעש של מרוץ מאורגן
ומדידת זמנים מיותרת.

רבים התקשרו שאבטל, שלא כדאי, שהם רוצים בטובתי כמובן.
חלק אפילו ראו בי יריב למקצוע שלהם כמאמנים לקבוצות, למרות שאני
רץ חברתי גרידא, לא מעניין אותי הכלכלי פה.
אני בשליחות מודעת או לא, מהבית, מאבא ואמא, מהטיולים, מהטבע, מארץ ישראל.
אנחנו נגיע לכל שביל ושביל בארץ ישראל, אנחנו נכיר את הארץ היפה שלנו.

קוקו, כמו תמיד, לא מקשיב לרעשי רקע.
שם הבנתי שאם אקשיב לרעשי רקע, בכל תחום בחיים, אני לא באמת אתקדם.
אני כן צריך להקשיב ולכבד אך לדעת לקחת את זה בייעוץ או תמיכה ולא כאבן שמושכת אותי מטה.

יחד עם זאת, משהו חלחל פנימה.
הפחד שאם חס וחלילה יקרה משהו.
אולי יש משהו בשמועות? אמנם זה לא מגובה בכלום אך יחד עם זאת אני לא רוצה להיות
זה שעליו למדו ואותו נותנים כדוגמא לבא שירצה להרים מפגש חברתי.

זה הבעיה בלהיות פורץ דרך.
יש את החשש לטעות או להיכשל שכן אינך יודע כיצד לפעול, אין מתווה קודם ונכון.

היום זה נראה רגיל ושגרתי להוציא איוונט בפייסבוק ולהזמין חברים למפגש.
באותם ימים היה חשש אמיתי מפני הדבר הזה.
וגם אם לא חששת, הרבה רוצי דבר דאגו להזכיר לך.

הכנתי מבצע צבאי.
תיק מבצע קראתי לזה.
הכנתי תדריך ריצה מפורט מאוד, משהו שהיום שגרתי במרוצים שטח אך אז
לא היה דבר כזה.
היה שער זינוק, צפירה ויוצאים לדרך.
פה היה תדריך של כרבע שעה.
מאיפה יוצאים, לאן הולכים, מה אמורים לראות, נקודות יציאה, נקודות
חבירה, מקרים ותגובות מה יקרה אם ומה עושים אם, מספרי חירום וכו וכו וכו.

זה היה מפורט לפרטי פרטים, אפילו יותר ממה שאני מקפיד מהיום.
אמרתי לעצמי שאני לא מקשיב לרעשי הרקע, אך אם חס וחלילה אני יעמוד בפני
שופט, אני אוכל להגיד בלב שלם! שעשיתי הכל למנוע את מה שקרה.

עשרות רצים הגיעו.
הכנתי להם מפה מודפסת ומפורטת שיקחו בתיק הריצה שלהם.

היום כולם עם שעונים משוכללים שעולים אלפי שקלים עם מפות ניווט, אפליקציות
חיישני דופק, קצב לב, אפילו להתקשר מהשעון.
אז? חח בקושי שעון עם מחשבון היה לרצים.

כן, היו שעוני ניווט ראשוניים.
היה לי אז את הגרמין פניקס 1 , ענתיקה במובנים של היום,
אך הוא הראה את הדרך וזה הספיק לי להגיע לכל נקודה בקלות.

אך אז לא כולם רצו בשטח, לא היו להם שעונים עם ניווט
(שלא לדבר על מפות בשעון שהיום זה נראה מובן מאליו, מי האמין שבכלל יהיה דבר כזה בעתיד)
לכן הם יצאו לדרך עם מפה מודפסת של סימוני השבילים.

אלתרנו תחנת הזנה מאולתרת במחצית הדרך, עם איתי שהגיע ברכבו.
בקבוקי מים שהרצים הביאו איתם מבעוד מועד ושמנו בבאג'ז האחורי של הרכב.
בלי קולה קרה, תפוזים ותפוחים, ביסלי, במבה, חלווה, תמרים, שוקולדים וכדומה
שמחכים להם היום בריצות קוקו המושקעות.
היום אבוי לי אם חס וחלילה לא תחכה קולה קרה באחת התחנות.
מי ידע מה זה קולה קרה אז ב- 2017.

למעט אירוע חריג אחד, הכל הסתיים כשורה ובהצלחה יתרה עם תגובות
מפרגנות ואהודות.
חלק מהרצים אשר הגיעו לראשונה ל- קוקו, הבינו במה מדובר ויותר לא ראינו
אותם, אך חלק התאהבו והביאו חברים.
אחרי הכל, לטפס בסולם מעל מצוק לא מתאים לכולם.

אנחנו מוכנים לארגן משהו גדול וקשוח יותר.
הדרך נפרצה.

C2C  ים אל ים – אכזיב לכנרת, 80 ק"מ ברצף.

אני וחברת ציוד הריצה רדלייט חברנו יחד להפקה הזו.

אני פינטזתי על לעשות את השביל הזה, התחלתי לתכנן ולבנות כיצד עושים
ומה נדרש על מנת להפיק את זה לכולם ולהזמין את מי שרוצה להצטרף במינימום עלויות בלי רווח כלכלי,
רק אהבת הארץ, חיבה לספורט הריצה ולחבר אנשים לטבע, זוהי המטרה.

באותם בימים חברת רדלייט יבאה מוצרי ספורט ריצה לארץ וארגנה ריצות שטח קלות
מידי פעם כיח"צ ואני הייתי סוג של ספורטאי חסות דרכם, עוד כשלא באמת הבינו מה זה בארץ
ולא ממש התנהלו במקצועיות האופיינית להיום.

כשהתחלתי לדבר על רחשי הלב שלי, על הרצון להרים את הריצה הזו,
חברת רדלייט ושמעון הבעלים בראשה, הרימה את הכפפה ויצאנו לדרך ביחד.

שמעון איש עסקים מקצועי ובעל ניסיון של שנים רבות ואני לא הרמתי מעולם כזאת הפקה
או התנסיתי מעבר לארגונים קטנים כמו הריצה במדבר והפקות אחרות.

למדתי מהם המון.
סדר וארגון, תכנון ובנייה לפני שקופצים למים.
המון דברים לארגן.
פתאום יש לחץ לעשות את זה ולעשות את ההוא.

אני לא עובד בזה, אני שכיר בעבודה, איש משפחה ושלל עיסוקים ותחביבים.
מה פתאום כעת לשבת על המחשב ולהתחיל להתעסק עם המטלות הבלתי נגמרות
של ארגון ריצת אולטרה ארוכה של כ-12 שעות תנועה לעשרות רצים.
הכל חברתי וחינמי ללא תמורה.
סה"כ רציתי לרוץ בשבילי ארץ ישראל עם חברים, איך פתאום יש כל כך הרבה מטלות?

טעיתי המון באותם ימים עד לרגע הזינוק.
לא הכרתי כלום, לא ידעתי כיצד העסקים עובדים.
הרגשתי כאילו כולם מנסים לעבוד עלי או לדפוק אותי.
לראשונה הבנתי מה זה כולל מע"מ ומה זה לא כולל בעיקר.
למדתי כשאומרים לי עלות מאה ₪ לרץ, עם בעצם מתכוונים ל- 117 ₪.

אני, כאחד שרוצה להביא את הטבע לאנשים, להביא את האנשים לטבע,
להכיר את ארץ ישראל כמו שאני גדלתי והכרתי, לא חשבתי על כסף.
אמרו לי עלות מאה שקלים, אמרתי לרצים מאה.
מה שלא ידעתי שחסר לי מע"מ.

ככה יצא שהפסדתי הרבה כסף אז.
טעיתי ולמדתי, הבנתי מעט איך עסקים עובדים.
בתכלס למדתי איך לקחת בערבון מוגבל כל מילה של בעל עסק ואפילו של אנשים
פרטיים.
למדתי שלמרות שאתה עושה מכל הלב, בחינם וללא תמורה, יש כאלו שירצו לנצל את זה,
יש כאלו שחושבים שאפשר לזלזל או לא להיות רציניים כי הם לא שלמו כמה מאות שקלים
לריצה כמו שהם היו רגילים באותם ימים.

הרגשתי שטעיתי.
איך רציתי בטובתם של כל הרצים, בשליחות שאני רואה בהכרת הארץ ופיתוח ספורט
הריצת שטח והסיבולות בארץ ובסוף אני יוצא מופסד.
איפה טעיתי?

יחד עם זאת לא נתתי לזה להוריד לי את הרוח מהמפרשים.
מכה קלה בכנף אמרתי לעצמי.
הכסף שהפסדתי זה שכר לימוד בשביל עצמי שכנעתי את עצמי.
ידעתי שאם הכל מסתיים כשורה בריצה זו, אני מרים בשנה הבאה את שביל הגולן
ביומיים והפעם מתנהל אחרת ולומד מהטעויות.

הריצה הפיזית הייתה מאתגרת מאוד, שכן זהו שביל שונה מאוד ממרוץ סובב עמק הנוח.
פה יש עליות למכביר, מקטעי סלעים מאתגרים, סולמות ויתדות והרבה שעות על הרגליים.
עוד לא הייתי למוד ניסיון בריצות ארוכות וטכניות שכאלו כמו הניסיון של היום.
ביחד עם לחץ ההפקה ומענה לשיחות תוך כדי לטפל בדילמות בדרך,
היה לי הרבה יותר קשה מאותו 100 ק"מ במרוץ ההוא.

אך סיימנו.
הריצה הייתה הצלחה, התגובות מפרגנות ורק קוקו נשאר עם חור בכיס אבל עם לב
מלא גאווה ופתח למה שהולך להיות קבוצת השטח הגדולה בישראל ומורשת שתמשיך
עוד המון שנים קדימה.

שביל הגולן, אנחנו באים!

עשר ריצות שטח ארוכות בישראל, עשרה מסעות ושבילים ארוכים למאות רצים.

השנים רצות וכל שנה אני מארגן ריצת שטח ארוכה ומורכבת.
אולטרה מרתון מה שנקרא.
שבילים ארוכים ביום או יומיים של ריצה.

מאות רצים מגיעים.
ההפקה נעשית מורכבת ומסובכת יותר ויותר.
אני למוד ניסיון וטעויות.
ממשיך לטעות אך לומד ומשפר וממשיך, לא נותן לכישלונות הרבים בדרך לעצור אותי.
אני אטעה ואלמד להבא, אשפר ואתקדם, יהיה בסדר, אני מאמין בזה.

קל הרבה יותר לנוע שאתה חדור מטרה, שאתה שם מטרה רחוקה, בלתי מושגת לעיתים
כדי לדרבן אותך לנוע כל הזמן.

אני מבין שהדרך היא מה שחשוב ולא היעד.
היעד הוא רגעי, הדרך היא החיים.

אני משריש לרצים שינוי פאזה.
פה זה קוקו, אנחנו לא במרוץ, לא מרוץ תחרות ולא במרוץ החיים.
עזבו את השעון (למעט הניווט), עזבו זמנים, עזבו לחץ ומציאות,
בואו תהנו מהשביל, מהטבע, ממה שהעולם מציע לנו.
עצרו להסתכל על הנוף, אל תחלפו על התצפית היפה.
כנסו לטבול במעיינות.
לא אוהבים לרחוץ? תעצרו, רק תסתכלו, תספגו את הטבע כמה יפה ונקי הוא.
בעזרת המכונה האדירה שלנו הנקראת הגוף, אנחנו יכולים להגיע לכל מקום ולראות כל דבר.
עבדתם קשה להגיע לכאן, תהנו מהרגע, הריצה והמהירות יחכו לעוד רגע.

לאורך השנים היו לי לעיתים שותפים ועוזרים לדרך שתרמו המון ולימדו אותי רבות.
איתן, תמי, רדלייט ועוד שלל אנשים שלקחו חלק כזה או אחר לאורך הדרך.
הדרך תמיד פתוחה ומזמינה לכל מי שרוצה לקחת חלק, מי שרוצה לחוות,
אנחנו הולכים ביחד במסעות האלו.
לא אתנגד ליד עוזרת בשלל המטלות האלו.

גם פה למדתי מהם וגדלתי המון בזכותם.
קוקו התפתח וגדל ונהייה מפלצת חיובית ומאורגנת כמעט לצורה מושלמת.

אני עובר להפקות חצי שנתיות.
שניים בשנה.
מסלולים של 60\70\80 וכדומה קילומטרים, בשלל מקצים.
יש לנו מקצים קצרים, ארוכים ובינוניים, כך שכל אחד ימצא את מקומו.

פעם אחת הרץ יגיע לנסות את המקצה הקצר, יקבל בטחון ובפעם הבאה יעיז וילך על המסלול הארוך יותר ויכבוש עוד פסגה.
לעיתים רצי האולטרה ייקחו את המקצה הכי ארוך וקשה ולעיתים יבואו להנות מהדרך ברגוע במסלול לא ארוך מידי.
כל האפשרויות על השולחן.

מאות רצים נרשמים ומגיעים מידי חצי שנה לריצות שטח הכי ארוכות, מורכבות ומושקעות ישראל.
זהו לא סוד וכבד ידוע לכולם שהתחנות הזנה שמחכות לרצים, הן הכי מושקעות ומפנקות שיש בריצות בישראל,
למרות שמרוצים רשמיים גובים פי כמה וכמה עלות כספית מהרצים.

כשעושים מאהבה ומתוך שליחות אהבת הארץ ניתן לעשות יותר בפחות.

המחסום שלי נשבר אי שם במרוץ ה- 100 ק"מ, אני כל יכול, אחרי שהפקנו את ים אל ים,
ניתן להפקיד את הכל אם ממש נרצה.

המתנדבים בתחנות, הרצים שבאים בכל פעם, התגובות, החיוכים והטבע, מרימים לי
את הנפש ומזכירים לי בכל פעם למה אני מרים עוד ריצה שכזו ונשאב לזה שוב.
למה אני לוקח על עצמי את ההפקה הענקית הזו שוב ושוב.

זוהי אינה עבודתי אך גוזלת ממני משאבים כמו משרה מלאה ועוד קצת.
המשפחה יודעת שבשבועיים האחרונים לפני הזינוק אני פחות שם, אני מרוכז כל כולי
בלחץ הזינוק, מחכה לשריקת הפתיחה והיציאה לדרך על מנת לחזור לנשום.

פריצת דרך זוהי התחייבות

תפרנו את כל השבילים הארוכים הקיימים בישראל.
שביל הגולן, שביל ישו, ים אל ים (פעמיים), שביל השרון.
כעת צריך ליצור יש מאין.

זה לא היווה בעיה מבחינתי.
אני אוהב ליצור, אני אוהב להכיר את הארץ ואת שביליה ואני רוצה שנגיע
לכל שביל ושביל.
האתגר התקבל!

כך מתפתחים להם כמה שנים מאז ועד היום, שאני בונה ויוצר כמה מהשבילים
היפים, המורכבים והארוכים בישראל לכדי מסע אחד.
שבילי דרך מטריפים, מיוחדים ויפים לאורך הרבה קילומטרים שיכולים בקלות להיות
שבילי מסעות מטיילים, בדומה למה שקיים היום כמו הגולן, ים אל ים וכדומה.

לא שולל שיבוא היום והם יהפכו לשבילים מוכרים ומטויילים לטיולים רב יומיים
בדומה למה שקיים היום.
הם קיימים באתר שלי כבר עכשיו.

כך נוצרו להם הרבה שבילים עם שמות די דומים.
שביל הצפון, מסע צפוני, חוצה צפון, גלבוע לכנרת, גולן דרומי, רצים לירושלים
(שמים לב שהכל בעברית כחול לבן?)

אני מקפיד שהשבילים יהיו קווים, מנקודה לנקודה, מסע.
לצאת ממקום אחד ולסיים באחר, לעבור דרך, לחוות דברים שונים,
להנות מהדרך ולא מהיעד.

מאות רצים שמגיעים בשעת בוקר מוקדמת (מידי) עולים על אוטובוסים
שמחכים להם ומסיעים אותם לזינוק, יוצאים לדרך בשביל שנתפר בקפידה
ועוברים בתחנות הזנה מצוידות בכל טוב של אוכל ושתיה בנקודות שונות לאורך הדרך
על מנת שיוכלו להתרכז בריצה ובטבע בקלות והנאה, עם מערך מתנדבים וצוות חפ"ק שנמצא על הציר ופנוי לסייע ולעזור.

המסלולים נבנים לאורך מספר חודשים.
מספר חודשים של חקירה, בדיקת כמה וכמה מפות, קריאה ברשת, בדיקה עם תושבים מקומיים,
בדיקת של תצלומי אוויר ומפות חיות של צילומי גוגל מפות ואף ריצות הכנה על השבילים,
רק כדי לוודא שהכל עביר ותקין ובעיקר יריץ.

זה לוקח זמן, המון זמן.
אך זה מסב שמחה.
לרצים, למתנדבים, לי, לאבי ז"ל (מקווה) ולכל מי שיש לו נגיעה בדבר הזה.
אנחנו באים לרוץ את ישראל.
להכיר, לחקור, לשתף ולהזמין.

בסוף שבוע האחרון, חגגנו את ריצת האולטרה העשירית של קוקו.
עשר ריצות שהרמנו ביחד ורצנו יחדיו בשלל שבילים בארץ ישראל.

אני גאה שיש כל כך הרבה אנשים שבאים, שלוקחים חלק, שרואים שאנחנו ביחד
יוצרים פה משהו נפלא ביחד.
אני אמנם עובד מאחורי הקלעים אך זהו פרויקט של כל אחד ואחד שמגיע,
של המתנדבים, של העוזרים וכל האנשים הנפלאים האלו.
בלעדיהם כל הדבר הנפלא הזה לא היה קורה.

רשמתי על זה בעבר, אך תמיד חשוב לנו לזכור כמה זה לא מובן מאליו
וכמה זה חשוב להמשך.
כמה זה חשוב שיהיה פה קוקו.
במתווה כזה או אחר, אך שיהיה.

אתם רק תבטיחו להמשיך ולהגיע,
אני מבטיח להמשיך וליצור.
ביחד נעשה פה משהו אדיר ביחד.
יש לנו עוד המון שנים של עשייה, טיולים וחוויות.
לגדל ולחנך את דור העתיד.
אנחנו נארגן גם להם ריצות וטיולי שטח בבוא העת.

עשר ריצות אולטרה מאורגנות בישראל.
רק התחלנו!

צאו לטבע, יפה שם!

המסע הבא, קוקו שביל הגולן הצפוני 3.11.23