230 קמ בריצה .
בסופש האחרון סיימתי את הריצה הכי ארוכה (אך באופן מפתיע, לא הכי קשה) שעשיתי מעולם וכנראה אעשה לזמן הקרוב.
230 קמ עם עצירה של כמה דקות בכל שעה עגולה לפי חוקי הפורמט.
המון תובנות יש לי על מה שעברתי שם, זה רלוונטי גם לרצים אך גם למי שמעולם לא רץ ואולו במיוחד להם.
אך זה דורש זמן ליצוק את זה החוצה.
אני רוצה לספר לכם על הדבר הזה שבלעדיו אי אפשר לזוז,
בלעדיו אי אפשר להמשיך ולצעוד, לעשות אתגרים שכאלו,
לצאת למסע שכזה.
כולם תמיד מדברים על הביצועיסטים,
על הלוחמים, הרצים, עושי משחק, פליימייקר, הקו הראשון,
לא משנה לאיזה תחום תקחו, תמיד יש את אלו שלוקחים את הדיבור\הפרסום\תשמת הלב,
בעוד שהעבודה הרבה, העבודה השחורה נעשית בידי אומנים, אנשים שלא תמיד מקבלים את הכבוד הראוי שלהם.
בלי אנשים אלו כל אלו עם תשמת הלב לא שווים מאומה.
כן, הקו הראשון, הם כשרוניים, כן יש להם יחודיות, הם סוחפים לפעמים,
הם טובים במה שהם עושים, אך הם לא מוצר מוגמר, הם לא יכולים בלי העבודה השחורה והלא מוערכת,
בלי המנוע, הלב, הנשמה.
רשמתי על זה בעבר בפוסט על המתנדבים
הפעם הרגשתי את זה הכי חזק שהיה לי מעולם!
מעולם!
אולי בגלל אותם תובנות שארשום עליהם בהמשך, הרגשתי את זה הכי חזק, אך זה אף פעם לא מובן מאליו מבחינתי
ולכן בכל פעם חשוב לציין את זה.
הפעם מרגיש לי שזה חשוב פי כמה מידות.
אני מדבר פה על צוות התמיכה.
אלו שעושים את "העבודה השחורה" הפחות זוהרת, רק בשביל שקוקו אחד יצליח לרוץ ולעשות שטויות ולקבל את כל הלייקים.
חברים, כל הלייקים וכל האהדה וכל התודות צריך לתת להם.
אני כלום ושום דבר בלעדיהם.
אין סיכוי שהייתי מגיע לחצי ממה שעשיתי בלעדיהם.
אני לא מבין באמת איך אפשר בלי.
באמת שלא.
עמית, מיכל, טל, ניר, אורנה, נחום, ישראל, רות, יוליה, אליקו, רייצל, שלומי, אביגיל, מוטי,
אפרת, רון מ, רון י, אחותי ובעלה, אליקים, יהושוע, דורון, יאיר, אסף, שירה.
ויסלח לו אם חס וחלילה שכחתי צדיק\ה.
לקבוצה של החפק שלי קראתי "קוקו צדיקים בקודש" כי זה מה שהם.
אני רצתי 34 שעות ברציפות.
34 שעות ברציפות מסביב לשעון.
יום, לילה, יום ושוב לילה.
סוף שבוע, זמן משפחה, זמן בית, זמן לריצה, זמן לתחביבים,
אך הצדיקים האלו עזבו הכל ובאו לתמוך באחד שחום עם תלתלים שקצת לא אפוי בצורה מלאה ועם שטויות מאז הצבא
(למה יצאתי לריצה המשוגעת הזו? רשמתי על זה פוסט כאן מי שטרם ראה )
רק מי שמגיע למקומות ריצת הסיבולת, לריצות שאתה נמצא על הקצה שלך יכול להבין כמה עזרה, לו הכי קטנה היא הכי משמעותית ורלוונטית.
לעטוף אותך בשמיכה כשיש 1 מעלה בחוץ ואתה מגיע לתחנה למנוחה קצרה כדי שלא תקפא.
להגיש לך מרק חם ומוכן שהידיים שלך רועדות מקור.
לדעת שאת המרק הם מכינים כמה דקות לפני שלא יהיה חם מידי!
מבינים לאיזו רמה אנחנו מגיעים?!
המרק חם אך מוכן כבר לשתייה, רק תשב ותשתה חביבי,
דאגו לך.
אפילו בנאדם שאתה מכיר ואוהב מסתכל עליך ומחייך, בלי לעשות כלום, זה ממלא אותך, זה מחמם אותך מבפנים.
תומכי הלחימה, החפק, העוזרים, או כל תחום שתקחו את זה,
בספורט, בצבא, בעבודה וכו.
אלו שעושים את העבודה המרכזית לא זוכים להכרה שזה הדבר החשוב ביותר.
אני מבין שאתם מבינים את הנקודה, אך אני בא להמחיש לכם את ההבנה כמה זה משמעותי!
אחרי 20 שעות ריצה ברציפות, אפילו לקום מהכסא לא הצלחתי לבד.
היו צריכים שני גברים חסונים למשוך אותי מעלה כי האגן שלי כואב.
רצתי מעל 120 קמ, זה מובן, אך אני לא מצליח לקום מהכסא.
אחרי שאני קם אני רץ טוב, אבל אם הייתי לבד מי היה מרים אותי?
מי היה מכין לי תה או מרק בטמפרטורה שאני יכול לשתות מיד כשיש לי סהכ 6 דקות להיות בתחנה.
הכל מהיר בריצה הזו ובכלל באתגר ארוך שכזה.
אין לך זמן או בעיקר אנרגיות לזה.
החברים שאיתך זה מה שחשוב.
שמעו,
להחליף לי את הנעליים כמה פעמים לאורך המירוץ אחרי שרצתי איתן מרחק רב, זה לא מובן מאליו.
לא יכלתי להוריד נעליים או לשרוך שרוכים.
החפק שלי על ברכיו שורך לי, אי אפשר בלעדיהם.
שמעו,
אולי יש חזקים ממני,
כאלו שיכולים להסתדר לבד, אך אני לא מבין כיצד,
בטח לא אחרי 34 שעות של ריצה רציפה, אחרי 230 ק"מ.
אפחד אחד מאלו שנשארו איתי כתף לכתף בישורת האחרונה היו לבד,
לכולם היה חפק ותמיכה מכל סוג שהוא.
חלק הביאו מעט אנשים, חלק הרבה, חלק מעט ציוד וחלק מבצע צבעי מטורף.
אני זכיתי,
זכיתי לחבורה ענקית, שמחה ואוהבת שהגיעו לתמוך בי.
בנאדם אחד עם כלכך הרבה אנשים סביבי, זה לעולם, אבל לעולם לא יהיה מובן מאליו בשבילי.
אני חושב שמה שהכי חשוב בכל הדבר הזה,
הדבר שהכי יפה באירוע הזה ובספורט הזה,
הוא בדיוק זה.
ערך הרעות, החברות, התמיכה, הכתף להיות שם.
יכול להגיד לכם שגם בסיום, כשלא הרגשתי טוב בלשון המעטה.
ללא האנשים שאיתי לא הייתי בבריאות מלאה.
מצבי הרפואי דווקא אחרי שסיימתי את הריצה, התדרדר ולא היה טוב.
בלי הצוות שלי שנשאר איתי אחרי 02:00 בלילה, המצב לא היה נגמר טוב.
אם דיברתי בהתחלה על תובנות, אז רגע לפני כל התובנות האחרות. התובנה הכי חשובה פה,
זה, הם!
כל הלייקים, כל האהדה, כל האהבה, זה הם חברים.
מגיע להם הכל ועוד קצת.
הם הגיבורים האמיתיים של הסוף שבוע הזה, של האתגר הזה,
של ההישג הזה שמציין 230 ק"מ. הם ולא אחר.
אני רק פה להגיד, תודה!
(בתמונת הנושא אני באמצע הריצה, תשע שעות לפני שהחלטתי לסיים)