עוד לא חזרתי משם, לפחות לא ספורטיבית.
הרבה זמן עבר מאז פרוץ המלחמה, מאז שחיינו השתנו.
מהמים של הכנרת בשבת בבוקר ל-171 ימי מילואים.
חשוב לציין שזה צרות של עשירים כקורח, חזרתי בחתיכה אחת שלמה,
זה שחזרתי זה בכלל מותרות ועוד בריא ושלם.
חברים ומכרים שלא חזרו, חזרו שלא שלמים, פגועים, פצועים.
אני סתם בכיין ואלפי הבדלות.
אני לא מחפש אהדה או מילות של יהיה בסדר, הכל טוב וכו,
אני רק שופך את ליבי ומשתף אתכם בלי הרצון לקבל פינג חזרה.
אני שם את זה פה כדי לשחרר את זה מעלי ולהמשיך הלאה.
מי שמכיר אותי בשנים האחרונות או שמע על #קוקו מבין שאני רץ, רץ והרבה.
200 ק"מ בשביל ישראל ו- 230 ק"מ במרוץ החצר האחורית ועוד שלל אתגרים.
משתף ומצרף חברים, מנסה לעשות אתגרים ספורטיביים גדולים משלל סיבות
שעל חלקן רשמתי בעבר.
לפני פרוץ המלחמה הייתה לי תוכנית מסודרת וארוכת טווח לכמה מהאתגרים הגדולים שנראו ועשו בישראל.
הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים עם כמה תוכניות בדרך כמטרות ביניים לקראת המטרה הענקית הגדולה הבאה.
עדכנתי חברים בחלק מהאתגרים הקרובים והתחלנו תוכניות לוגיסטיות.
התחלנו להתאמן ברצינות.
רצנו והרבה, הרבה אימונים והרבה שעות על הרגליים
ובמקרה שלי הרבה כאב ראש ותכנונים לוגיסטיים ומחשבות הלאה.
היינו בשיא האימונים, רגע לפני הטייפר המיוחל (התקופה שלפני האתגר שבה מורידים עצימות כדי להגיע בשיא)
והיינו אמורים לצאת לדרך בדצמבר כחודשיים בלבד אחרי המתקפה.
דצמבר סומן כחודש הזינוק לשנה רוויית אתגרים שעולים בהדרגה עד לפיצוץ הענק
ומשם מנוחה עתידית ורגועה (לכאורה?)
עוד לא חזרתי משם, לפחות לא ספורטיבית.
אני שם את זה פה כדי לשחרר את זה מעלי ולהמשיך הלאה.
כמובן שכל התוכניות ירדו לפח באותה שבת בשעה 07:00 בבוקר,
כחצי שעה אחרי תחילת המתקפה כשהבנו (בערך) שהפעם זה שונה מהעבר.
כמה שעות אחרי כבר הספקתי לירות בנשק במילואים בגזרה שלנו.
התחילה תקופה חדשה שלא שיערנו כמה זמן היא תיקח,
בחיים לא שיערתי שייקח 171 יום וזה רק הזמן שלנו ולא סוף המלחמה שלא נראית באופק.
לשם ההשוואה, היו לנו כרטיסי טיסה לדצמבר, חודשיים קדימה.
אמרתי לעצמי שאין מה לבטל, בטח עוד פעם מילואים, נעשה איזה 40 יום וייגמר,
נספיק לטוס, כמה נאיבי הייתי.
הימים רצים וכבר הבנו מהר מאוד שאת האתגרים שתכננתי לנו, לא יקרו.
עוד בהתחלה קיוויתי שהם רק נדחים באיזה חודש חודשיים, נאיבי.
הימים רצים ואני לא רץ.
אין מה לדבר על שגרת ריצה במילואים, הכל בלגן ולא מסודר.
לא ישנים מסודר ובטח שלא אוכלים מסודר,
שלא לדבר על החשק ועל זה שאתה סגור באזור מתוחם שדי מאתגר לריצה.
רק ביציאות הביתה שהגיעו כמה שבועות אחרי תחילת המלחמה, יכולתי לצאת קצת לטבע, לנשום.
גם שם המון ריצה לא תמיד הייתה ובטח לא בעוצמות שהייתי רגיל והייתי צריך.
מלרוץ כ- 100-120 ק"מ בשבוע, כל שבוע,
לעשר עד 15 ק"מ בשבוע עם אכילה לא בריאה ואינטנסיבית.
התדרדרות הגוף מתרחשת מהר יותר מאשר הזמן שלוקח לבנות אותו.
תחושת ההחמצה הזו הגיעה עמוק לתוך המלחמה.
בחודשים הראשונים לא היה דיבור על זה בכלל, לא חיצוני ולא פנימי אצלי.
המדינה במלחמה, אין משהו חשוב מזה, כולנו בתוך זה.
כשהמ"מ שלי אמר למחלקה שהוא מבין שקשה לכולם,
אני קטעתי אותו ואמרתי לו ולהם שזה לא קשה, אנחנו עושים היסטוריה!
אבל אמרנו שהימים רצים ואני לא.
לימים השתחררנו ואני ראיתי איזה אופק ספורטיבי.
לחזור, או לפחות לנסות, לחיים נורמטיביים, משפחתית, כלכלית ולבסוף ספורטיבית.
הייתי זקוק לריצות ולטבע לא פחות מאשר שהתגעגעתי לשגרה המיוחלת.
כל המלחמה (שעוד רצה) וגם אחרי שהפכתי להיות אזרח בשעה טובה,
שמעתי מהצד על ההרוגים הרבים שלנו, הפצועים הרבים, חסרי הגפיים.
אני אומר מהצד כי מהר מאוד ראיתי שאני לא מצליח להכיל את הידיעות הקשות,
את סרטוני הזוועה וניתקתי את עצמי מהכל.
כמובן שכל המדינה במלחמה ואי אפשר להתנתק לגמרי כשאתה ברשתות החברתיות,
אך יש לך טיפה יותר שליטה להמשיך לגלול כשאתה נתקל במשהו שכזה.
אתה שומע את זה ואתה אומר לעצמך, מי אתה ומה זכותך להתלונן או לדבר.
אתה בריא ושלם, בחתיכה אחת ובמסוגלות ריצה מלאה,
למעט ימי המילואים והמחיר הכבד של המשפחה והתעסוקה, אתה בסדר.
אני עדיין מאמין בזה, אין לי זכות להתלונן, אך שוב,
אני שופך את ליבי ומשתף אתכם ללא רצון או צורך לקבל פינג חזרה.
אני שם את זה פה כדי לשחרר את זה מעלי ולהמשיך הלאה.
מאז אני מנסה לחזור.
אני באמת מנסה.
אני לוחץ על עצמי ורץ, מנסה לדחוק כמה שיותר, "לאסוף" כמה שיותר זמן ריצה וזמן על הרגליים.
להחזיר את מכונת הגוף לטירוף שהוא היה קודם.
הייתה לי מכונת גוף אדירה וחזקה שיכולה לעמוד בכל אתגר,
הייתי בשיפורים האחרונים להיות מפלצת.
אך בחיים כמו בחיים, המציאות זה מה שקורה בין התוכניות שלנו.
יש כאלו שיקראו שאני רץ סביב 65-80 ק"מ בשבוע כעת ויגידו שאני מקשקש.
אלו מספרים שהרבה רצים לא מגיעים אליהם גם כשהם בשיא הכושר או בשיא התוכניות שלהם.
אני מסכים שזה לא מספר מועט, אך כמו שאני תמיד אומר,
הכל יחסי בחיים.
זה לא כמות שתביא אותי לאן שאני רוצה להגיע.
גם המספרים האלו מושגים בכוח רב,
אני מרגיש שאני לא שם.
כבר מזמן שאני מרגיש משהו שונה.
זה לא עוד פעם שהייתה האטה בתוכניות, הפעם זה אחרת.
הפעם המתקפה הייתה אחרת, החיים אחרים.
אני אוסף קילומטראז אך לא מצליח עדיין לרוץ למרחקים.
אני בקושי מחזיק בריצה קצרה, איך אגיע למרחקים ארוכים?
כלום לא נפתח, אני ממתין וסבלני אבל כלום.
שוב, אני בכיין וזה צרות של עשירים כקורח.
מה אני מקשקש לכם במוח כשיש לנו חטופים, הרוגים, מדינה בתפקוד נמוך.
מה אתה עכשיו בא לנו בשטויות (באמת זה שטויות) שלא קשורות למאמץ המלחמתי.
אבל, שוב, שופך, משתף, לא מצפה לקבל פינג חזרה.
אני שם את זה פה כדי לשחרר את זה מעלי ולהמשיך הלאה.
לאוורר את זה ממני ולהמשיך בעשייה שמסיחה דעתי.
מה שאני מנסה לעשות בשנים האחרונות.
ליצור ולהתקדם, לא לעצור ולנתח, אין זמן או צורך.
אני מרגיש שעוד לא חזרתי.
אני אזרח כבר מספר חודשים ולכאורה חזרתי לשגרה הרגילה,
אך לא מרגיש לי שחזרתי בצורה מלאה.
אני מתמקד פה בפן הספורטיבי כי תמיד זו הייתה דרך ההתאווררות שלי.
בגלל זה, זה בוער בי ומבאס אותי שאני מרגיש שאני לא שם ואולי,
רק אולי גם לא אהיה שם.
אין שורה תחתונה, אך גם אין סיכום מבחינתי.
אני לא מוותר ולא משחרר רק אחרי שכל הדרכים מוצו ואני עדיין לא שם.
אני פשוט עדיין בתחושת ההצפה והטביעה ועוד לא רואה את היבשה באופק.
אני רק ממשיך לחתור ומחפש את היבשה.
לחתור לאט ולא יעיל אך מתקדם, לאט , אבל עקבי.
רק נותר לי לקוות, לקוות לחזור, לחזור ספורטיבית, ושיחזרו החטופים,
שיגמר הסרט הגרוע הזה שאנחנו בו, שהבריאות תבוא לפצועים שלנו,
ושנוכל לצאת מהדבר הזה ולחזור לחיות את חיינו המשעממים.
פתאום משעמם זה לא דבר כל כך רגע.
אני לא מחפש אהדה או מילות של יהיה בסדר, הכל טוב וכו.
אני רק שופך את ליבי ומשתף אתכם בלי הרצון לקבל פינג חזרה.
אני שם את זה פה כדי לשחרר את זה מעלי ולהמשיך הלאה.
נפגש בטבע
קוקו