מטוס הנורד

הייתי נער מתבגר, לא זוכר את הגיל המדויק.
נסענו לטייל ביער המגנים.
לא באמת ידעתי עדיין איפה כל דבר נמצא, או איזה יער שייך לאן ומה מתחבר למה.

היינו מטיילים המון, בכל מקום בארץ.
בפורמט משפחתי ובטיולים מאורגנים דרך העבודה של הורי.

בתור ילד ונער, הלכתי אחרי הורי, לא תמיד הבנתי וידעתי לקשר לאן הנחל או ההר הזה מתחברים למה,
כמו שאני מכיר ויודע היום.
גם כל המידע היה פחות נגיש ומסורבל מהיום.
היום בלחיצת כפתור אתה מוצא את המידע.
"מה לרשום בוואיז" השאלה הכי נשאלת בכל קבוצות הטיולים בפייסבוק.

פעם, לא לפני הרבה שנים, היינו קונים ספרים, מפות נייר.
היינו יוצאים לטיול ויושבים ערב לפני על מנת לתכנן באיזה כבישים נסע מחר.
עוברים על ספר הכבישים, מחברים כביש לכביש עד שנגיע למקום חפצנו.
הרפתקאה בהתהוות.

אבא שלי ז"ל ידע והכיר הכל.
אנציקלופדיה מהלכת וראש מתמטי מפורט.
יכלנו לנסוע שעות והוא היה יודע כמה קילומטרים יש במדויק בין צומת אחד לשני.
בעוד 18 ק"מ פונים ימינה היה אומר, ובאמת אחרי 18 הייתה פנייה.
אף פעם לא הבנתי איך הוא זוכר את זה.

היום בעידן הוואיז נהיינו טפשים ומנוונים.
בלי האפליקציה נלך לאיבוד בדרך הביתה, זה רק מעצים לי את הידע האדיר שהיה לו.
לימים ניסיתי לתחזק את ניווט הכבישים במפות הנייר, דבר שאני משוגע עליו,
אבל כמו כולם התרסקתי לתוך האפליקציות ששתו את מוחנו.

שדות רחבים, עצים צפופים, נוף ומשפחה, פיקניק וצעידה, יום תענוג.

הגענו למטוס הנורד, הוא עומד שם כמה שנים, לא באמת הבנתי מה זה.
הבנתי שזה מטוס אנדרטה, הוא היה יפה, גדול ומרשים, ככה אני זוכר אותו.
מטוס, בלב היער, ככה בשטח הפתוח, חוויה משוגעת לחובב אקסטרים והרפתקאות שכמוני.

לא חלף זמן רב וכבר הייתי בתוכו, יושב בקוקפיט ומדמיין שאני טייס.
מטייל בכל חלקי המטוס.

הוא היה מוצג, פתוח לרווחה להנאת המטיילים, רק לבוא להנות, לטייל ולחוות.
פעם לפני שהיו סוגרים בשער וברזל כל חלקת טבע.
פעם שידענו לשמור על הטבע.
ככה אני זוכר את זה.

צחר ז"ל, חבר של אבי טייל איתנו. הוא היה מטייל איתנו הרבה.
חבר מהעבודה ומחוג הטיולים.
נדחסנו ארבעתנו לפיאט שלנו.
רכב מהיר ומשוכלל אני זוכר.
אחי הגדול התלהב ברכישה שלו, זה היה רכב מהיר מאוד באותם ימים.
ידני, קטן וזריז, בדיוק תפור על בחור צעיר שרק התחיל לנהוג.
אני רק חיכיתי לזמני להתחיל שיעורי נהיגה.

אבי גם עלה למטוס, בא לצלם ולהסתכל גם.
הוא מעד וצנח מהמטוס לקרקע.
קיבל מכה בחזה.
לא נוכל להמשיך בטיול, צריכים לנסוע לבית החולים.
צחר חברו לא זכר כמעט כיצד נוהגים בהילוכים.
אני מיד קפצתי על ההזדמנות והתחננתי לנהוג.

אין מה לעשות אתה עם כאבים, אין מי שינהג אמרתי, מנסי את מזלי.
כמובן שלא היה סיכוי שזה יקרה לצערי ומצאנו את עצמנו קופצים בכל העברת הילוך עם צחר מאחורי ההגה.
הגענו לבית החולים בלינסון, איפה שהורי וצחר עבדו.
הם הכירו שם כמעט את כולם.
הם עבדו שם כבר כמה עשורים אחרי הכל.

כששאלו את אבי מה קרה ולמה כואב לו החזה, הוא ענה להם במשפט שלא אשכח כל ימי חיי
וגרם לכולנו לצחוק בקול גדול.

נפלתי ממטוס הוא אמר.

האחיות והרופאים הסתכלו עליו במבט מוזר ואנחנו צוחקים.

שוב פעם שאלו, והפעם בתדהמה וחשש, נפלת מאיפה?

אבי שהרגיש טוב התלוצץ עם רופאיו.
נפלתי ממטוס וכולנו צוחקים.

מטוס אחד ישן, ששוכב לו שם בשקט כבר מעל 3 עשורים הקנא לי את אחד מזיכרונות הילדות היותר שמחים שהיו לי,
זיכרון שתמיד ישאר איתי והזיכרון מאבי.

לימים גדלתי, התחלתי לטייל הרבה בזכות עצמי.
התחלתי להגיע למקומות והזכרונות צצו וחזרו מהילדות.
פתאום מה שטיילתי עם המשפחה חזר אלי, התחלתי לחבר את הנקודות.

רגע, פה הייתי. כן, את זה אני זוכר.
את הלוקיישן הזה אני מזהה.
המוח חיבר לי את הזיכרונות, את הדברים היפים, את האהבה לטבע, את האהבה להורי.

איפשהו שם בדרך, שכלתי את אבי, אך המורשת נשארה.
שלו ושל אמי שמטיילת איתי כשיכולים.

כחלק מריצות השטח והטיולים שאני מארגן עם חברים, הגענו שוב ליער המגנים.
לאותו המטוס, מטוס הנורד.
עצב כבד נפל עלי.

לא ככה זכרתי את המטוס, לא כך הוא היה.
עברו למעלה מעשרים שנה מאז שהייתי שם.
אני זוכר שהייתי שם עם אבי כאילו זה קרה לפני שבוע ולא כמו שעבר מעל 20 שנה.

המטוס כבר היה מגודר עם הרבה שלטי כסת"ח שהכניסה באחריות המטיילים.
רוב המטוס שבור ומפורק.
המון כתובות גרפיטי של אנשים חשוכים.
מתחת לכנפי המטוס קרוואן שפתח עסק למכירת בשר.
הרבה מכירים את העסק הזה.
הוא החליט שהמקום הכי טוב מכל מאות הדונמים ביער הוא דווקא מתחת לכנף המטוס.
כל האיזור עפוף עשן של מנגלים והרים של זבל מהמבקרים הרבים שכמובן משאירים אותו אחריהם.

לא ככה רציתי רציתי לזכור אותו, לא ככה זכרתי אותו.
שמרתי לעצמי את הזיכרון הנעים והמשמח מאז, עשרים שנה אחורה.
אז שהתמימות שלטה והיה פחות גרפיטי זמין.

בשבוע שעבר המטוס פורק ונלקח מהיער.
אחד המוזיאונים הסכים לקחת אותו, כמו שמדובר במשהו מצורע ולא כאנדרטה שהייתה עלייה לרגל להרבה מטיילים
למעלה משלושים שנה שהוא שם.

הוא פורק ונלקח משם.

אחד מזכרונות הילדות הכי חקוקים שלי נלקח משם.
הזיכרון נשאר אך יש בו עצב.
פרק מסוים נסגר.
אולי הוא יקבל בית חם ומטופח במוזיאון.
אני אשאר עם הזיכרונות ואנסה ליצור חדשים, לי ובשביל בנותי שאולי יספרו את סיפוריהן אחרי לכתי.