לחלק הראשון- פרולוג לחלק ב' יום האירוע
בוקר טוב, קמנו ליום שני של האתגר.
בבוקר הצטמצמנו מאוד, רק מספר מועט של רצים תכנן לצאת לדרך.
חלק מראש תכננו על אתגר של יום אחד, אחרים הרגישו שהעומס של יום קודם נתן אותותיו והחליטו לא לצאת לדרך, חלק בנו על מקטע קצר יותר מיום זה.
התארגנויות, קצת אוכל ויצאנו לדרך.
17 ק"מ של סבך אחד גדול. החלק הדרומי של שביל הגולן לא יריץ בעליל.
אין שביל, אין כיוון וללא מסלול ניווט בשעוני הניווט היינו מאבדים את דרכנו מספר רב יותר ממה שאיבדנו בפועל.
חצינו כמה פלגי מים קרירים ונפלאים. בהתחלה עוד ניסינו לאגף אותם בשביל לא להירטב, אבל מהר מאוד הבנו שלא נצליח, צריך להיכנס למים, אז עדיף כבר ליהנות מהם.
בדרך, עקב שילוט לקוי- עד לא קיים, בשילוב של ניווט לא מוצלח של אחד מחברי הקבוצה, כמעט ונכנסנו לשדה מוקשים.
המקום לא משולט ולא מגודר, ולא ברור איך דבר כזה קורה ב2019.
למזלנו השומרוני הטוב, חקלאי שעצר את רכבו על הכביש שעבר מעלינו, עצר אותנו בצעקות והצלחנו להיחלץ בזהירות עד אליו.
הגענו לתחנה הראשונה של היום השני, שם פגשנו את אכלסיי והבן החמוד שלו שבאו לעזור לנו בתחנות.
מזג האוויר עדיין נפלא וצונן של בוקר , לא רמז על הבאות.
אני כמו אתמול, במאסף. עד לתחנה הראשונה רצנו מקבץ אנשים יחדיו, אך בתחנה הראשונה כמה מהם מחליטים שלא להמשיך, כל אחד משיקוליו הוא.
ככה מצאתי את עצמי יוצא לשני המקטעים הבאים של 35 ק"מ במצטבר, בגפי.
עכשיו הייתי הרץ האחרון על השביל, מלפניי עוד שני זוגות רצים.
השעה היתה כבר שעת צהריים, השמש בשיאה, קופחת מלמעלה, אין מנוח לרגע.
שני המקטעים האלו חשופים בצורה מלאה לשמש, החום לא מציק כמו שהשמש נותנת מכות בראש כל הדרך. אין עצים, אין צל, אין לאן לברוח.
המקטעים האלו צהובים, חמים, בעלייה מתמדת ובין שיחי קוצים , אין מקטע שבו ניתן לפתח מהירות, הרבה מקטעי הליכה, יותר מידי.
כל זה, בשילוב עם השמש, הקשה מאוד, מנטלית וגופנית.
להיות לבד לגמרי על השביל, בלי נפש חיה מסביב, לא תרם.
השעות רצו, התקדמתי בקצב יחסית טוב למרות ההליכה אבל השמש לא נתנה מנוח.
הרגשתי שאני חייב לצנן את הגוף אחרת לא אסיים. למזלי היו כמה נקודות מים צוננות. לא פסחתי על אף אחת, לא משנה כמה לא מפתה היא נראית, או כמה לא נקייה, הזזתי עם היד את השכבה העליונה של המים ונכנסתי.
לא הכול עמוק אז נשכבתי, נצמדתי לאבנים רק כדי להצטנן כמה שיותר.
זה החזיק אותי רענן וחדש לעוד כמה קילומטרים, עובדה שהערכתי מאוד. כל מה שיעזור לי לעבור את השעות החמות.
בין שני המקטעים פגשתי באלכסיי, יחד עם אסף שעזב אותי אחרי המקטע הראשון ועתיד היה לחזור באחרון ועם איתי שהגיע לצלם ודילג בין התחנות ועוד כמה רצים שהחליטו לפרוש.
היינו חמישה אנשים על השביל, שני זוגות בהפרשים שונים, ואני, בגפי.
34 ק"מ של שני המקטעים האלו עמדו להסתיים.
הרבה מאוד שעות לבד, חמש שעות בקירוב.
נשאר המקטע האחרון, 17 ק"מ אליו אסף ואיתי עתידים היו להצטרף אלי.
הגעתי לתחנת המפגש האחרונה עם אלכסיי שליווה אותנו.
אסף ואיתי חיכו לי שם. לשמחתי השמש קצת פחות יקדה והמקטע האחרון היה מוצל יותר מחלקו הראשון.
כפות רגליי כאבו, הנעל סיימה את שרותה אחרי למעלה מאלף ק"מ ביחד, הרגשתי שזה נגמר.
עוד כמה יבלות ברגל לא תרמו כל כך.
למרות זאת, העובדה שאסף ואיתי שהצטרפו אלי למקטע האחרון קצת הפיגה בי חיים חדשים.
המצחיק שדווקא איתם הקצב שלי ירד ביחס לקצב כשהייתי לבד, למרות כאבי הרגליים. הרשתי לעצמי ללכת יותר, לקשקש יותר, לא למהר, לקחת את הזמן.
למעט אלכסיי שחיכה לי למטה בנקודת הסיום, כל מי שרציתי נמצא איתי.
אין מה למהר, עוד רגע מסיימים וכשאני אומר רגע, הכוונה לעוד שלוש שעות בערך, אבל אחרי 23 שעות פחות או יותר של תנועה ביומיים, שלוש שעות זה מעט.
הקילומטרים האחרונים, בניגוד לרוב היום השני, מטריפים ביופיים.
תצפית משוגעת על הכנרת, וכמה נקודות ציון שסימנתי לעצמי לחזור לשם שוב.
השמש התחילה מזמן בשקיעתה וסוף סוף טיפה נעים וניתן להזיע פחות.
המסלול מסתיים בעין תאופיק, אבל המשכנו לפי התכנון שלנו לתחנת הדלק ליד קיבוץ האון למרגלות הכינרת, מה שהוסיף לנו שלושה ק"מ.
כשאני מתכנן את המסלולים, יושב עם המפה ובונה לנו ציר תנועה, מסתכל מה מעניין מסביב, מתי כדאי לרדת מהציר המרכזי לנקודות עניין באזור, מאיפה להתחיל ולסיים, אני לא תמיד יודע לאן השביל יוביל אותי.
לא תמיד אני מכיר את השביל מעבר למראה שלו על המפה, אבל דווקא הלא נודע הזה זה מה שמעניין, שם מגיעים למקומות היפים.
בשביל הגולן, כשישבתי עם המפה ותכננתי לסיים בתחנת הדלק למרגלות הכנרת ולא בעין תאופיק, נקודת הסיום הקלאסית, התייחסתי בביטול לתוספת שלושת הקילומטרים הללו.
ידעתי שכל קילומטר נוסף לכזה אתגר הוא משמעותי, אבל הצורך הלוגיסטי גבר על החשש והעצלנות בהוספת מקטע לא הכרחי.
אבל אז, אחרי 13 שעות על הרגליים, עם כפות רגליים כואבות, ויבלות שפחדתי לבדוק, זה בהחלט היה מורגש. כמובן שלא יכולנו להתארגן לוגיסטית אחרת, היינו חייבים לסיים בכנרת למטה, אבל זה לא עזר לכפות רגליי הכואבות.
19:30 זמן ישראל, הגעתי למטה, לתחנת דלק האון, המקום שהגדרנו כנקודת הסיום.